על מאורעות מגילת אסתר נכתב רבות ואיני מתיימרת לחדש אבל כן לנסות להסתכל על המגילה בעיניים עכשוויות. נכון, זו לא התקופה, גם תרבות ההתנהגות והשיח השתנו ועדיין לעיתים נדמה שאנחנו אותה חברה פטריארכלית מתקופת פרס.
סיפור מגילת אסתר, לפחות על פי המחקר, מתקיים אחרי עליית עזרא ונחמיה לארץ ישראל. כלומר, חלק מיהודי פרס ובהם מרדכי ואסתר העדיפו להישאר בגולה ולא לקחו חלק בהקמת בית המקדש השני. במילים אחרות, הם התכחשו לסיפור הגאולה הגדול והחליטו "לחיות את הרגע", "כאן ועכשיו". תפיסת החיים הזאת רווחת גם בימינו.
אבל לאורך המגילה ניתן לראות שהחיים בפרס העתיקה באופן כללי היו "לחיות את הרגע".
כאמור, מגילת אסתר נפתחת במשתה, שמטרתו "להראות", ובלשוננו "שופוני". טרם הומצאו הרשתות החברתיות ואיך יראה אחשורוש את עושרו ומכאן כוחו אם לא דרך משתה? "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים... וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים... " חשוב לו להראות את עושרו דרך חפצים יקרים. משתאות שאורכים ששה חודשים שבהם היין נשפך כמים, האורחים אוכלים ונהנים ממטעמי השולחן, מקדשים את תרבות "לחיות את הרגע" כשהדאגה העיקרית היא כמה להנות עוד.
בין יתר ההנאות הרגעיות רוצה המלך להראות עוד 'חפץ' : 'לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא'.
פירוש השם ושתי בפרסית עתיקה - הנחשקת או הכי טובה. כשם שכל חפצי המלך יקרים מאוד, כך גם אשתו ולכן רוצה הוא להציגה כמו שאר החפצים. המונח המודרני להתנהגות כזאת נקרא היום 'החפצה': התייחסות לאדם כאל חפץ, ללא התייחסות לרצונותיו.
אבל ושתי אינה משתפת פעולה. היא מסרבת להיות אובייקט מיני ובכך גוזרת את גורלה.
עד כמה שידוע לנו מעמד האישה בפרס הקדומה היה משופר יחסית למדינות אחרות בעולם הקדום. הפרסים מאוד כיבדו את הצניעות של נשותיהם. הם אהבו לשלוח ידיים וללטוש עיניים אבל רק לנשים "מותרות". הנשים היו יושבות איתם בסעודה אבל כשהם היו מספיק שיכורים ורצו לחגוג קראו לפילגשים ולמחוללות.
ועדיין אנחנו מדברים על פרס הקדומה. והפעם בניגוד לנוהל המקובל "כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן" רוצה הוא להראות הפעם דווקא את אשתו. ושתי מסרבת ובכך מסמנת את עצמה כ"מורדת". וכאן נשאלת השאלה: האם ושתי ניהלה סיכונים? האם הבינה באמת ש"לחיות את הרגע" ולסרב למלך הוא הדבר הנכון לעשות כשאין מאחורייך באמת תנועת מחאה. היא מנסה להקים את תנועת Me Too אבל הקרקע טרם בשלה לתנועת מחאה כזאת.
לצערנו, המרד הראשון של נשים בפטריארכיה הגברית של המזרח הקדום דוכא בעודו באיבו. ואת הלקח אמורות ללמוד כל הנשים החיות בפרס ומדי.
אין זה מכהה כהוא זה שושתי היא היחידה בסיפור המגילה שאינה מתחפשת, אינה מסתירה, אינה מוכנה לשמש כחפץ ואינה משתמשת בתככים. היא ישירה, גאה וחדה כתער, והיא משלמת על כך את מלוא המחיר הכבד.
האם המעשה שלה דרש אומץ? אין ספק. האם הוא גם היה חכם? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
והסיפור ממשיך בכך, שכמו שאנחנו חווים גם בימינו אלה, אחשורוש מצידו נתון לחלוטין לעצת יועציו. "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין... שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת" אלו היועצים הארגוניים, היועצים החינוכיים, היועצים הפוליטיים, ויהועצים המשפטיים של השלטון. נקרא להם בשם אחד "המקורבים". אנשי הסתרים או הצללים המציעים עצות אחיתופל למלך.
המלך אוהב את ושתי (זה ניכר מאוד לאחר שהוא מגרש אותה "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ") אבל רגשותיו של המלך אינם מעניינים את אותם יועצים. עצתם היא שהגרוש חייב להתבצע מהר, "כאן ועכשיו" ללמד לקח את כל נשות הממלכה. העיקר לקבל שני "וי כחול" תוך שנייה.
המושג "לחיות את הרגע" ממשיך במגילה עוד ועוד ולא אאריך בו, רק אתן עוד שתי דוגמאות: האחת כשמתלונן המן – היועץ - על אותו העם "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם", בהבל פה וללא מחשבה, ולמותר לציין כמובן ללא מחקר מעמיק מאשר המלך להמן לבצע טבח עם – כאן ועכשיו.
ולחילופין, כשאסתר מתלוננת על המן, גם כאן משנה המלך את דעתו ולחילופין מורה על רצח העם שלו "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם... וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף" – שמגיע לכדי שבעים וחמישה אלף נרצחים.
זה מה שקורה כשחיים את הרגע, כאן ועכשיו ללא תכנון ארוך טווח.
הוא שאמרנו. אותן מילים, אותה משמעות רק בהפרש של כאלפיים חמש מאות שנים.
חג שמח
