מסורת כתיבת המקרא והכתבים היהודיים בכלל הייתה נתונה לגברים בלבד. היה זה מקצוע גברי והוא ניכר בכתיבה המקראית. אולם לפחות בשני מקרים ניתן לזהות טביעת יד נשית. האחת במגילת שיר השירים שבה ההדדיות בין המינים ניכרת מאוד ולא יעלה על הדעת שגבר פטריארכלי בתקופה קדומה יכתוב כך (ויסלחו לי הגברים), והשנייה במגילת רות שבה כל הזרימה, "המנגינה" שונה לגמרי. בשני קצותיה (בהתחלה ובסוף) מעט תופי מלחמה (רעב, משפט...) ובאמצע סיפור מופלא על אהבה ואחווה ורעות וחמלה וחסד כשהתפאורה היא שדות דגן מתבדרים ברוח. אין ספק שזהו שוני מהותי למשל ממגילת אסתר שגם היא מגילה הנקראת ע"ש אישה אולם צבועה באלימות, דם ורוע.
אז מי כתב את מגילת רות זו שאלת השאלות.
ייתכן שקצה חוט המוביל לתשובה נשמר בקביעתם של חז"ל כי מחבר מגילת רות הוא שמואל ("שמואל כתב ספרו ושופטים ורות"). אם שמואל הוא אכן מחברה (לפחות המקורי) של מגילת רות, שמא היה סיפור המגילה סיפור ילדים שסיפרה לו אמו חנה לפני השינה?
למי שפחות בקיא אספר ששמואל עולה על במת ההיסטוריה דורות רבים אחרי סיפור מגילת רות שהתרחש בתקופת השופטים, אבל... אורית אבינרי שכתבה לנו ספר מופלא ומומלץ מציעה שאת הסיפור שמע שמואל מאמו. ("עומדות על הסף; שייכות וזרות במגילות רות ואסתר" 2015)
חנה, האם האוהבת ועשירת הביטוי הרבתה לדבר עם בנה היחיד בעודו ילד קטן. באותן מספר שנים מועט בהן זכתה חנה לגדל את בנה שכל כך חיכתה לו, בטרם מסרה אותו לבית האלוהים כדי לקיים את נדרה, היא סיפרה לו בלילה סיפורים וביניהם את הסיפור הזה שאליו הרגישה קרבה מיוחדת. כאשר שמואל כתב או סיפר סיפור זה, בוודאי שמר – מאהבתו והערכתו לאמו – את אופן הסיפור הנשי המיוחד לה, שכך זכה להיכלל בין כתבי הקודש.
חנה נחנה בכישרון ביטוי מעולה כפי שניכר מהתפילה שיצרה, תפילה אישית פיוטית ארוכה, המובאת בסוף סיפורה (שמואל א פרק ב - להלן "תפילת חנה"). בדומה לנקודת התצפית הנשית המכתיבה את אופן סיפור מגילת רות, גם תפילת חנה מבטאת מבט נשי על התנהלות העולם והנהגתו על ידי הקב"ה, כאשר התמונה כולה יוצאת מתוך ההבנה הנשית לגבי העקרות והלידה הנשלטים על ידי ה' והקובעים את מקומה של האישה בחברה ובמשפחה הפטריארכלית.
ודווקא בגלל הטון הפייסני של המגילה, נוצר נתק בינה ובין סופה שאינו מתחבר, לשונית ותיאורית, למגילה עצמה. זהו רצף פסוקים עובדתיים, יבשים וקצרים שנושאם הוא גנאלוגיה גברית: " וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ... וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
עם כל ההודיה שנשמע קולן של הנשים, העת טרם הבשילה לזה עד הסוף והסיפור כולו יכול היה לקבל לגיטימציה על ידי סיומו באקורד גברי, ציבורי ומסורתי, אך כדי שלא לטשטש את ייחודה של מספרת המגילה טרח להבחין היטב בין סגנונה ובין החותמת הגברית שהטביע בסופה.
כך נוצר "גבול קשיח", כביטויה של אבנרי, בפני הסיפור הנשי, אולם כך גם מודגש היטב הפער בין הגבר החותם את המגילה ובין המספרת שסיפרה אותה.
חג שמח