רגע לפני חג הפסח, חג הגבורות והניסים, אני מבקשת להאיר את הנשים בסיפור פסח, ובעיקר לתת דגש לכוח הנשי הבא לידי ביטוי בספר שמות פרקים א-ב. יש בסיפור הזה שילוב כוחות של מספר נשים נותנות חיים: החל מהמיילדות העבריות שפרה ופועה, שלא שועות למצוות המלך ובאומץ רב תוך סיכון אישי מחליטות להחיות את הבנים הזכרים, הַמשך ביוכבד ומרים שלא מוותרות ומנסות להציל את הרך הנולד, מעשה שנראה על פניו כחסר סיכוי, וכלה בזו שאין לה שם – בת פרעה.

שילוב כוחות כזה הבא לידי ביטוי לא בשדה הקרב  אלא בחמלה אנושית נשית  - סופו הצלה גדולה.

 

נפנה זרקור אל בת פרעה,  שהמקרא לא מזכה אותה אפילו בשם, וההגדה לא טרחה כלל להזכירה. זו שמבליחה לרגע על במת המקרא ויורדת כהרף עין בקול דממה דקה.

אנחנו, קוראי המקרא, איננו יודעים פרטים רבים על דמותה, אך מתוך חמישה הפסוקים בהם היא מוזכרת, נוכל להסיק מספר מסקנות:

  • היא בתו של המלך הגדול פרעה, המוכה בשנאת העברים.

  • היא אישה ש"רואה" ולא רק את עצמה, אלא גם את סביבתה "וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף".

  • היא נוהגת בניגוד גמור לצו המלכותי (שהוא במקרה גם אביה), ואוספת אליה "ילד עברי" ("מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה")  שאמור היה להיות נידון למיתה.

  • והחשוב ביותר – היא מלאת חמלה, או במילות התנ"ך "וַתַּחְמֹל עָלָיו".

 

"ותחמול עליו" כתוב בהסבר הפשוט, הראשוני והאנושי כל-כך למעשה המדהים של בת פרעה. ייתכן שיציאת מצרים לא הייתה מתרחשת לולא הניסים – אבל גם בלעדי החמלה לא היה קורה דבר. חמלה פשוטה שחוצה גבולות של אמונות ותרבויות, חמלה אנושית שעומדת מעל לצו מלכותי, חמלה אימהית למשמע בכיו של עולל.

 

חז"ל הבינו את חוסר ההיגיון שבעילום שמה של בת פרעה, ולאחר שנים רבות תיקנו את העוול ההיסטורי וזיכו אותה בשם בתיה. על מקור שמה מספר מדרש רבה  "אמר לה הקב"ה: משה לא היה בנך וקראתו בנך. אף אני, לא אַת בתי ואני קורא אותך בתי - בת-יה".

 

אפשר בליל הסדר הקרוב לחרוג קצת מהטקסט המסורתי ולהזכיר את בת פרעה בפרט ונשות הסיפור בכלל,  שהרי אילולא הן – לא היינו כאן היום, ולזכור בתוך אשד המילים הגדולות, כי החמלה האנושית היא פלאית לא פחות מן הנס האלוהי, ונחוצה בדיוק כמוהו כדי שתהיה בסיפור הזה גאולה.

 

חג שמח