מאמר:

מחזור החיים של האישה בתקופת המקרא 

ד"ר אביבית שוויקי

 

ראשיתו של המחקר העוסק בהיסטוריה של נשים, בצמיחת הפמיניזם המודרני בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. מטרתן העיקרית של רבות מהחוקרות שעסקו בנושא זה – ואכן מדובר בעיקר בחוקרות – הייתה חשיפת הקול הנשי בסיפור ההיסטורי, קול שלא נשמע עד אז ובנסיון להבין את הדומיננטיות הגברית. מגמה זו באה לידי ביטוי במחקרים שנכתבו במהלך הדור הראשון לחקר ההיסטוריה של הנשים. משנות השמונים והתשעים של המאה העשרים ואילך, התמקד הדיון המחקרי בסוגיות מגדריות, הווה אומר, שאלות הקשורות בהגדרה החברתית של נשיוּת וגבריוּת. כתוצאה מכך, חלה התקדמות רבה במחקרים האקדמיים בנושא בכלל, ובמחקרים הסוציולוגיים – בפרט.

 

נבחין תחילה בין שני מושגי מפתח: מין ומגדר.

מין – הבחנה ביולוגית: מושג המציין את ההבדל בין נקבות לזכרים מבחינה ביולוגית.

מגדר – הבחנה תרבותית: מושג המבטא את המשמעות שהחברה מייחסת לגברים ולנשים מבחינה חברתית, סוציולוגית ותרבותית.

בהיסטוריה של הפמיניזם מדברים על שני גלים עיקריים של פעילות: 'גל ראשון' (מאות 20-19) שמטרתו הייתה להשיג זכויות חוקיות לנשים (זכות ההצבעה, זכויות המתייחסות לנכסים, שכר, והשכלה גבוהה) ו'גל שני' (1980-1960) המתייחד בכך שבתקופתו הוקם ארגון הנשים הלאומי באמריקה (NOW ) שמטרתו הייתה "לקחת חלק בהבאת הנשים לידי השתתפות מלאה בחברה האמריקנית תוך מימוש כל הזכויות והחובות הנובעות מהיותן שותפות שוות לגברים". יש המדברים גם על 'גל שלישי', ועל שני גלי נגד – כלומר שתי תקופות של  'נסיגה לאחור'. התנועה הפמיניסטית העולמית במיוחד בגל הראשון, השתמשה לא פעם בכתבי המקרא כדי לטעון טיעונים המתייחסים לנשים, על רקע המציאות החברתית והמשפחתית שאפיינה תקופה זו: טיעונים כמו: מצב היררכי במשפחה הפטריאכלית שבו נשים נשלטות על-ידי גברים, נחיתותה של האישה ומקומה כמשנית לגברים באופן בסיסי ועוד.

 

במחקר זה נעשה צעד אחד קדימה: קיים בו ניסיון לבדוק את צדקתם של טיעונים אלו דהיינו עד כמה הייתה האישה המקראית 'פמיניסטית' או לא, במושגים של החברה המסורתית-פטריארכלית-שֶארוּתית, וכיצד בא הדבר לידי ביטוי. זאת, תוך בחינת מעגל החיים השלם של האישה המקראית: מהלידה ועד המוות, בחינה שעד כה נעדר מקומה מן המחקר.

המסגרת המסורתית הכללית של החברה הישראלית מוגדרת במחקר כמסגרת שֶארוּתית, המארגנת את החברה על בסיס של קשרי דם. על-פי הדעה הרווחת, בתקופת ההתנחלות ואף בראשית תקופת המלוכה במקרא, הייתה החברה מורכבת בעיקר מתָאִים משפחתיים בהיקפים שונים. הגבולות בין רמות הארגון השונות אינם ברורים לחלוטין. חברה זו כונתה במחקר 'מבנה מסורתי' וכללה את היחידות הבאות:

בית האב – הדעה המקובלת רואה בבית האב (להלן משפחה מורחבת extended family) את היחידה החברתית הבסיסית בתקופה זו, אך יש הטוענים כי היחידה הבסיסית ביותר היתה המשפחה הגרעינית.

'המשפחה' – במובן המקראי, היא יחידה תת-שבטית שהורכבה ממספר לא קבוע של בתי אב. קיימות הגדרות נוספות ל'משפחה' כגון Clan ו - Lineage.

השבט – מסגרת טריטוריאלית, וגם חברתית ופוליטית, שאיגדה משפחות במספר לא קבוע. בחברה הישראלית בתקופת המקרא התקיים גם מוסד 'הזקנים' שהיווה את שכבת ההנהגה המקומית בישראל. המבנה המסורתי מיוחס לתקופה השבטית בקורות ישראל, בעידן קדם המלוכה.

בישראל כמו במזרח הקדום, בחיי האב נשמרה שלמות הבית והנחלה כיחידה אחת. מות האב קבע את הליכי הירושה בביתו: מצד אחד חלוקת רכושו בין בניו כדי שיבנו את ביתם, ומצד שני שמירה על שלמות בית האב ועל המשכיותו. אחת הבעיות שסיכנה את המשכיותו של בית האב הייתה העדר צאצאים בכלל וכן מצב של העדר בנים זכרים יורשים. סיטואציה כזו יכולה הייתה להוביל להיכחדותו ולהעלמו של בית האב. אולם על אף הכתוב, גילה המחקר האפיגראפי עדויות אחרות בכל הנוגע לירושת נשים. באוסף מסמכים שהתגלה באי יב במצרים, התגלו שני שטרות העוסקים בירושת נשים (B5.1, B4.6). על רקע המציאות הרווחת בעת הקדומה כפי שצוין כבר, והקביעה הקטגורית שבת אינה יורשת בנחלת אבות, מופיעה פרשת 'בנות צלופחד' כחריג בנוף וכתקדים מהפכני.

 

בבואנו לחקור את מצב האישה הישראלית במקרא עלינו לזכור, שעל דעת רוב החוקרים, סיפורי המקרא נכתבו על-ידי גברים, מנקודת מבט גברית, ושהם כוונו לקהל גברי. עם התקדמות המחקר בנושא נשים, במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, מגיעים החוקרים למסקנה שכדי להבין את מהות האישה הישראלית בתקופת המקרא,  מן הראוי להתוודע לסביבת מגוריה ולהכיר לעומק כל שניתן את החברה שמתוכה צמחה.

 

הזהות המגדרית המָבְדֶלֶת ומעמדה המובחן של האישה בתקופת המקרא באו לידי ביטוי מרגע יציאת הוולד לאוויר העולם. ניתן לומר כי ברוב התרבויות הקדומות הכמיהה לבנים הייתה גדולה יותר מאשר לבנות. המקרא מלמד שבני ישראל חפצו בעיקר בבנים על מנת להנציח את הייחוס  המשפחתי, להגדיל את עֹשרָה של המשפחה ולשָמֵר את מורשת האבות. הבנות נחשבו פחות, שהרי הן תעזובנה את המשפחה המורחבת לאחר טקס הנישואין, ולפיכך לא יהיה כוחו של הבית נמדד על פי מספר בנותיו. הכרזת הלידה נזכרת במספר מקרים במקרא (ראו לןדוגמה: "כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ" בישעיהו ט,  ה; השכנות המודיעות "יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי " ברות ד, יז),  והיא נהוגה בעיקר עם הולדתו של בן זכר.  במהלך הלידה וקצת אחריה, התקיימו טקסים שמטרתם – ציון סיומו של  תהליך הלידה בשלום ותקווה להישארותו של הרך הנולד בחיים. אולם ידועים מעט מאוד פרטים על טקסים אלו. בישראל  המקראית, הבידול החד בין המינים לאחר הלידה התבטא בטקס שנערך שמונה ימים לאחר הלידה, ובו עבר הזכר טקס קבלה לחברה: טקס ברית המילה. התינוקת לא הוכנסה לתוך החברה על ידי טקס דומה לטקס ברית המילה שעבר הזכר. קבלתה לחברה נעשתה באופן פסיבי, והיא זכתה רק במתן שם. הבדל נוסף שהתקיים לאחר הלידה, הוא משך ימי הטומאה והטהרה של היולדת הנזכר בספר ויקרא י"ב, ד-ה: ימי טומאתה של האם לאחר לידת בת  התארכו כפליים (ששים וששה ימים) מימי טומאתה לאחר לידת בן (שלושים ושלושה ימים). למרות נסיונות החוקרים, אין לכך הסבר חד משמעי.

 

   תקופת הילדות של הבת נמשכה משלב הגמילה ועד להופעת המחזור החודשי. במשך תקופה זו שהתה הנערה בבית באחריות אִמָּה, עזרה בעבודות הבית ולמדה מה מצַפָּה ממנה החברה בעתיד.  עם קבלת המחזור החודשי, הפכה ההתייחסות אל הבת כאל אישה צעירה. קבלת המחזור החודשי ביטא, מצד אחד,  את פוריותה של האישה, אולם מן הצד השני הייתה זאת תקופה שבה הבת הייתה 'נידה' –  מנודה מהציבור בשל כך. במקרא ישנה התייחסות לנידה כמילה נרדפת לטומאה. ניתן לראות במבנה הבית הישראלי (בית ארבעת המרחבים) – מבנה שהותאם לצורכי החברה הישראלית שנהגה מנהגי טומאה, כיוון שהוא אִפְשֶׁר לאישה נידה לשהות באחד המרחבים, מבלי לאלץ את בני הבית האחרים לעבור באזור בו שהתה, ולהיטמא.

 

אחד הדברים החשובים ביותר בחייה של אישה בעת הקדומה היה להיות אשת איש ואם לילדים. זה היה מרכז חייה. כדי להפוך לאשת איש צריך היה לחפש מועמד ושותף לנישואין, ומשנמצא מועמד ראוי, היו רוב הנשים נשואות מגיל צעיר מאוד למשך כל חייהן.  אירוסין, נישואין וגירושין–  כמו כל דבר במזרח הקדום, ובכלל זה ישראל בתקופת המקרא – היו עניינה של המשפחה,  אך לא פחות מכך, היו עניינה של החברה כולה ונתונים תחת פיקוח הציבור. זאת משום  שהיחסים האינטימיים בין בני זוג היוו ביטוי לכוח הפוליטי של משקי בתי האב.

  

היווצרותה של 'משפחה גרעינית' בתקופת המקרא בארץ-ישראל, תחילתה בתהליך של שידוכים המפגישים את משפחות בני הזוג,  ואחר כך את בני הזוג עצמם, והמשכה – בטקסי אירוסין ונישואין. מספר תנאים אפיינו את הזיווג:

 

  1. מצד הכלה: תנאי הבתולים – בתולי נערה היו ביטוי לכך שהמשפחה ממנה הגיעה נשאה באחריות לצרכי בני הבית ושמרה על כבודן ותומתן של הנשים הלא נשואות.

  2. מצד החתן: אזהרה לגבר שימנע מלחבור  ל'אישה זרה', הסוגדת לאלים זרים ועלולה להחטיא את בעלה.

 

בארץ ישראל כמו בארצות המזרח הקדום, הייתה המשפחה אחראית על השידוך בין בני הזוג.

בדרך - כלל היה האב בוחר כלה לבנו שהגיע לפרקו, או שהבן היה זה שיזם את מהלך בקשת ידה של הבת. באשר להסכמת הבת לזיווג, בדרך-כלל התעלמו מרצונה. כל המקרים של 'מסירה' או 'לקיחה' של בנות לנישואין היה לחלוטין עניינם של הגברים, וההחלטה נתונה הייתה בידיהם, בעוד שהבנות עצמן שיחקו תפקיד פסיבי. אולם גם בסיטואציה זו נקרו מעת לעת הזדמנויות למפגשים בין בנים ובנות שלא בדרך המסורתית למשל בתקופת החגים החקלאיים שהיו מלווים בארוחות דתיות – הזדמנויות פז לחמוק מהפיקוח ההדוק שלו הייתה הנערה נתונה בסביבתה הביתית, מה שלעתים עלול היה להתדרדר בצורה מסוכנת.  אולם רוב החוקרים מניחים שלא היה חופש כזה לבנות, לא בפסטיבלים עונתיים וגם לא בחיי היום-יום. הסיכון בהתנהגות שכזו היה גבוה מידי, כי בת שאיבדה את בתוליה לפני הנישואין דינה היה מוות  (ראו לדוגמה: סקילה באבנים בדברים כ"ב, כ-כא, כג-כד; ש"א י"ג, כ). אין זה אומר, כמובן, שיחסי מין לפני הנישואין לא קרו בפועל, אבל היה זה בבחינת איסור.

 

לאור המנהג שעל ההורים לבחור בשותף לנשואי הצאצאים שלהם, ניתן לחשוב שאהבה רומנטית לא התקיימה במזרח הקדום ובישראל, לפחות לא היכן שקיימים מנהגים מסורתיים, אולם קביעה זו לא תמיד מדוייקת. האהבה יכולה הייתה לפרוח בתנאים בעייתיים ששיחקו, למעשה, תפקיד חשוב במזרח הקדום, ואפילו התרחשה במגזרים הכי מגבילים של המסורת החברתית.

 

כדי לגונן על הבת ולשמור על זכויותיה בביתה החדש, וכן כדי לשמור על רווחתו של בית אביה, לוו האירוסין בהסדר כלכלי שיושם בצמוד לנישואיה וכלל: שטר אישות, נדוניה, מוהר ומתנות.

שטר אישות  הוא שטר כתוב וחתום ובו שני הצדדים המיועדים לנישואים מתחייבים לקבל על עצמם מספר תנאים הקשורים ליחס בין החתן והכלה ולנישואיהם. התנאים כוללים בין היתר התחייבות כספית של כל אחד מן הצדדים לטובת בני הזוג. שטר אישות הגדיר את השינוי במעמדה של מי שנעשתה אישה וציין ארועים שונים שעשויים היו לקרות בעתיד כגון שנאה, גירושין, ומוות, שינויים שיש בהם כדי להשפיע על מעמדה. על קיומו של שטר אישות אין אנו למדים מהמקרא אולם במסמכים שנמצאו באי יב.

הנדוניה שימשה מקדמה על חשבון הירושה. הייתה זו עסקה פנימית בבית האב בין האב לבִּתו, והיא הושלמה במלואה לקראת נישואיה.  מטרותיה העיקריות: ביטוי לזכויות הירושה של נשים; מימוש זכותה של הבת כצאצא ישיר לקבל חלק מרכוש בית אביה; וכן ציוד הבת באמצעים להגנתה בעתיד, בהמשך חייה בבית בעלה, כנגד כל ניסיון לפגוע בה או בהבטחת קיומה במקרה של גירושין.  במסמכים שהתגלו באי יב שבמצריים, נמצאו מספר שטרות המתייחסות לנדוניה.

המוהר הייתה עסקה מחייבת בין שתי המשפחות, ובה שילמה משפחת החתן סכום כסף למשפחת הכלה. הסיבות למתן המוהר: פיצוי על אובדן כוח עבודה שנגרם למשפחת הכלה מעצם מעבר האישה לבית האב של  בעלה וביטוי לאהבתו של החתן לכלתו, עד כדי כך ששכנע את אביו לשלם סכום גבוה עבורה. נוסף על המוהר קיבלה הבת לעתים גם מתנות הן מאביה והן מאבי בעלה ומבעלה: (ראה למשל בראשית כ"ד, נג; ל"ד, יב; ירמיהו ג', יט).

שטר מתנה בדרך כלל, נשים לא ירשו במזרח הקדום (המקרה של בנות צלפחד הוא חריג). כדי לעקוף את החוק ולשמור על זכויות ביתו, היה האב נותן לביתו "שטר מתנה". מתוך מסמכי יב, בארכיון שכונה ארכיון מבטחיה (471-410 לפנה"ס) ניתן ללמוד על מתנת נישואין של אב לביתו (שיכולה להחשב גם כשטר צוואה(B2.3).

 

ברוב המקרים, לאחר תקופת המעבר של האירוסין ולאחר טקס החתונה  עברה הכלה הצעירה מבית הוריה לבית בעלה או לבית משפחתו, שם חיה עד יום מותה, אלא אם כן התרחשו בהמשך  אירועים בלתי צפויים. במקרים חריגים התקיימו 'נישואי אָרַבּוּ' בהם האישה נשארה להתגורר בבית אביה ובעלה עבר להתגורר עימה בבית הוריה. מנהג נוסף שרווח במזרח הקדום ובישראל היו 'נישואי ייבום' שעניינם: כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצוּוה על אחיו לייבם את אשת אחיו המת, כלומר לשאת אותה לאישה ולהקים לאחיו 'שם' על ידי העמדת צאצאים מאשת אחיו. הבן הבכור שיולד לו יקרא על שם האח המת. האישה לא נשאלת לרצונה בעניין זה.

בבית בעלה נכללה  האישה בין יתר קנייניו, יחד עם ביתו ואדמתו, עבדיו ושפחותיו, שורו וחמורו  (שמות כ,  יד; דברים ה, יח). בתקופה הראשונה לשהותה בבית בעלה היא השתלבה בתוך סולם חברתי- מסורתי של הנשים בתוך המשפחה: האישה החוקית הייתה בעלת המעמד הגבוה ביותר,  הפילגש  הייתה במעמד נמוך מהאישה החוקית והשפחה  הייתה במעמד נמוך מהפילגש.

במקרה של גירושין, האישה היא זו שעזבה את הבית. לעיתים הרשה הבעל לגרושתו להישאר לזמן מוגבל בביתו. במקרה שיוזם הגרושים הוא הבעל, האישה רשאית הייתה לקחת את הדברים שהיא תרמה למשק הבית. הבעל צריך לתת לה מתנות, להחזיר את הסכום שהיא הביאה עם נישואיה, למסור לה שליש מהרכוש שהשיגו ביחד, כמו כל דבר שסומן כירושה לילדים ובאופן חוקי היה שייך להם. בארכיון המסמכים שהתגלה באי יב במצרים מהמאה החמישית לפנה"ס, שופך אור על מצבה של האישה עם גרושיה. במסמכים אלו, מופיעה המילה "שנאה" כשמשמעותה – גירושין. המסקנה ממסמכים אלו היא שלאישה בקהילת יב היו זכויות שוות לבעלה בענייני גירושין והן  יכלו להתגרש מבעליהן, להחזיק ברכוש, למכור ולקנות.

 

בנושא פעילויות יום-יומיות של נשים ומערכות היחסים ביניהן – אין באמתחתנו מידע רב, אולם ניתן להסיק מן הכתובים על כך ש'מאחורי הקלעים' פעלו רשתות של נשים, ששמרו בפועל על קשרים עם קרובי משפחה ביישובים הסמוכים, ועשו זאת בהצלחה רבה.    מנתונים אתנוגרפיים עולה שרשתות נשים בלתי פורמליות פעלו בקרבת מקום המגורים בדרכים סוציאליות וכלכליות, והחשיבות שלהן הייתה רבה ברמת הקיום היום-יומי. סולידריות זו באה לידי ביטוי ביחסי ידידות ובחלוקת נטל שוויונית יותר במטלות השגרתיות והמעיקות. היה לזה גם ערך מעשי - תפקודי חשוב: בסביבת הבית נוצרה קהילה נשית של 'העברת מידע'.

ככלל הייתה קיימת חלוקה מגדרית בעבודות: רעיית צאן, עבודות חקלאיות (חריש, בניית טרסות וכו'), אוּמָנויות קשות וכן ענייני אדמיניסטרציה ומשפט היו עיסוקים גברים. לעומת זאת, כל הקשור לעבודות בתחומי משק הבית כגון: התקנת מזון, טויה ואריגה,  הכנת כלי קרמיקה פשוטים הנצרכים והכרחיים בכל בית – היו עיסוקי הנשים. היו גם עבודות משותפות של גברים ונשים, מבוגרים וילדים בתחומי החקלאות והטיפול בחיות בית. תפקיד חשוב ביותר של האישה היה גידול הילדים וחינוכם.

  

המקרא אינו פוסח על תיאורים אודות מקומה של האישה, תפקידיה וסגולותיה. המאפיין העובר כחוט השני בכל הסיפורים הוא שהנשים לא היו עצמאיות, אלא נמצאו תמיד תחת סמכות בעליהן. אבל קיימות מספר דוגמאות המעידות על כך שאישה יכלה להיות בעמדת השפעה חזקה בביתה שלה. למרות שכוחה לא בא לידי ביטוי באופן ישיר, ולמרות שקבלת ההחלטות הייתה שייכת לגבר, היו לה לעתים היכולת והכוח להשפיע על בעלה.  נשים ייעצו בחכמתן עצות טובות (ראו לדוגמה: האישה החכמה מתקוע בש"ב י"ד, ב; האישה החכמה מאבל בית מעכה בש"ב כ, טז), תיווכו בסכסוכים ולעתים פעלו באופן מניפולטיבי ואינטרסנטי (ראו לדוגמה: פעולתה של רבקה מול בניה בבראשית כ"ז, ה-יז, מב-מו; בת שבע במ"א א, יא-לא). המקור המקראי הטוב ביותר להכרת  דמות האישה החכמה ועיסוקיה הרבים בביתה הוא כמובן מזמור 'אשת חיל' (משלי ל"א י-לא), המציג את האישה המקראית כדמות נמרצת, אנושית ומוחשית, בד בבד עם היותה אישה אידיאלית. תאורה של אשת חיל זו נראה לפרשני מקרא רבים כדבר נדיר (ככתוב בפסוק י: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא?"), ואינו תיאור של אישה טיפוסית, על כן הובאו במהלך השנים מספר פרשנויות למזמור זה. בחינה מדוקדקת של הכתוב מבהירה את הנדרש מהאישה במשפחה פטריארכלית.

 

 סימן היכר לשינוי מעמדה של האישה מאשת איש לאלמנה היה לבוש אופייני שהייתה מחויבת בו "בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ" (בראשית ל"ח, יד, יט; ש"ב י"ד, ב). המונח 'אלמנה' במקרא מתייחס לאישה שבעלה נפטר, אך היה גם במשמעות של אישה חסרת הגנה וחוברה לכן ליתום ולנכרי, עוד שני סטטוסים קשים שעמדו בפני החברה.  אם היו לאלמנה ילדים, היא המשיכה, בדרך כלל,  לחיות בביתה עם בניה. במשפחה המורחבת היא נתמכה על-ידי בני משפחתה, בעוד שבחברה העירונית מצבה החברתי  עלול היה להיות בעייתי,  כיוון שבהעדר גבר תומך, היא התקשתה לעמוד על זכויותיה והייתה תלויה בטוּב ליבם ובחסדם של הסובבים אותה (ראו לדוגמה: נעמי במגילת רות א, כ-כא).

 

המכנה המשותף לכל החברות במזרח הקדום – חשיבות הפריון וריבוי הילדים. ללא ילדים, נישואין בחברה הקדומה היו חסרי משמעות,  ומצבן החברתי והמשפחתי של נשים עקרות היה בעייתי ובלתי נסבל. העקרוּת בעת הקדומה הייתה מיוחסת לאישה, אך הייתה זו בושה גדולה לבעל, ולכן הייתה שמחה גדולה כשנולד בן לעקרה (ישעיהו נ"ד  א).  כדי לרפא 'מחלה' זו השתמשו אז בתרופות מן הצומח, בקמעות, בצלמיות פריון ובכשפים. במקורות הבבליים נחשבו צמחים מסוימים למעודדי פריון. צלמיות נשים מתקופת הברזל שנמצאו ביהודה, שימשו גם כאלות פריון וכפסלוני פולחן, למטרות כישוף ועוד. במצב דברים זה, חשוב היה לאישה להפוך לאם, ומהר, ועל-ידי כך להשיג כבוד. ניתן לומר ללא גוזמה,  כי הריון מהיר היה עניין חיוני ביותר לאישה בעת ההיא, כיוון שהקנה לה יוקרה ומוניטין בעיני החברה הקדומה.   אם לא התרחש הדבר בדרך הטבע, היה הפתרון למצער להעניק לבעלה פילגש שתלד לו ילדים והיא – האישה החוקית – תאמץ אותם.  בכל ארצות העולם הקדום סבבו חודשי ההיריון סביב איסורים, תפילות לאלים ואמונות תפלות, כחלק מכמיהה ללידה קלה ובטוחה. ואילו הלידה תוארה כתהליך מלווה בייסורים (ראו לדוגמה: ייסורי אישה הכורעת ללדת בישעיהו מ"ב יד; ירמיהו כ"ב כג; תהילים מ"ח ז). קיימות היו כמה שיטות לידה בעת העתיקה. אחת משיטות הלידה מתוארת בספר שמות, בסיפור לידת משה: "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם.." (שמות א, טז). ירמיהו מדמה את תהליך הלידה ל'יצירה' והיא מתרחשת על האבניים שהם כלי עבודתו של 'היוצר' (ירמיהו י"ח  ג).

 

למעט מקרים ספורים, זקנה ומוות של נשים אינם מוזכרים במקרא, וגם ציון מותן וקבורתן אינו מטרה בפני עצמה בנרטיב המקראי, אלא כדי להדגיש פרט בסיפור. בתקופת זקנתה, האישה כבר לא הייתה פעילה. לרוב אין התייחסות במקרא גם לטקסי קבורה מיוחדים שנהגו לפיהם. מוות של זקני המשפחה ככלל בעת הקדומה היה מאורע משמעותי בחיי המשפחה, אך למרות שעד כה לא מצאתי התייחסות ספציפית למות האם, ניתן לשער שכך היה גם כאשר הלכה לעולמה. תיאור מפורט יחסית של מוׂת אישה אנו מוצאים בתיאור מותה של שרה, קבורתה והמספד שעושה אברהם לאחר מותה (בראשית כ"ג א-ב, יט); מותה וקבורתה של רחל (בראשית ל"ה יט-כ);  וכן מצוין מקום קבורתן של רבקה ולאה (בראשית מ"ט לא).

 

מסקנות המחקר:

מסיכום מהלך חייה של האישה בתקופת המקרא במרחב המזרח הקדום וארץ-ישראל בכללו ניתן להסיק מספר מסקנות:

 

  1.  הכמיהה לבנים הייתה גדולה יותר מאשר הכמיהה לבנות, והעדפה הברורה של החברה הייתה זכרים. לידתם היה מאורע חשוב ומשמח, ומקומם במשפחה הובטח. הם היו היורשים החוקיים לאחר מות אביהם. גם הטקסים לקבלת הצאצא התקיימו רק לאחר לידת בן. לידת בת לא נחשבה מאורע משמח, ולא התקיים שום טקס לקבלתה לחברה.

  2. מרגע לידתה, חיה האישה לאורך כל חייה בחסות הגברים. בתחילה חסתה בצל אביה ואחֵיה. אחר-כך – בעלה או חמיה ולבסוף – ילדיה. חייה ללא גבר תומך היו קשים לאין שיעור.

  3. חוקי החברה הפטריאכלית היו ברורים ומקובלים, וכחלק מהתמודדות עם תכתיבים אלו נאלצו נשים ללכת לעתים נגד הזרם ונגד תכתיבי החברה המקובלים. מעשים שנחשבו לא מקובלים לנשים לעשותם, נעשו 'מאחורי הגב', ללא ידיעת בעליהן ואפילו ללא ידיעת החברה הסובבת אותן, על-ידי מניפולציות, תככנות ושימוש במיניותן כאמצעי לפתרון בעיות, שלא ניתן היה לפתור בדרך אחרת.

  4. הפעילויות הביתיות השגרתיות שבוצעו על-ידי נשים נעשו בחברותא ואחת אצל רעותה. רשתות נשים לא פורמליות התפתחו בקרבת מקום המגורים, הן פעלו במארג  סוציאלי וכלכלי וחשיבותן הייתה רבה ברמת הקיום היום-יומי. קשר אינטימי שנוצר בד בבד עם עשיית מלאכות משותפות (כמו טחינה משותפת בריחיים)  יצר תלות הדדית.החלוקה הנשית בעבודות משמעותה שיתוף בבעיות, בחוויות – כל זה תרם לתחושה של זהות מגדרית, אישית וחברתית בין הנשים.

  5. לאור המחקר שסקר מהלך חיים שלם של האישה בתקופת המקרא ניתן לומר שמזמור 'אשת חיל' הנתפס כשיר הלל לאישה על פועלה הרב, הוא ביטוי לצורת החיים הפטריארכלית, שבה הייתה מצויה האישה המקראית.

  6. רוב רובם של המחקרים שנכתבו עד היום בנושא חיי האישה במקרא,  התמקדו בגיל הפוריות שלה: כאימא לילדים, כעקרה או כאשת איש. מהלך חייה לפני ואחרי גיל הפוריות כמעט ולא נסקר ואינו מצוי במחקר.
    יתכן שהתקופות שלפני ואחרי גיל הפוריות נחשבו לתקופות  "מעניינות פחות" או שמא חשיבות הבאת צאצאים לעולם או לחילופין, בעיית העקרות, שנתפשה כעונש על חטא,  הם שמיקדו את תשומת הלב בתקופה זו.  לסוֹפר המקראי לא הייתה סיבה לכתוב על תקופות אלו כיוון שהן לא שירתו שום מטרה בסיפור המקראי.

 

חשיבות מחקר זה, אם כן, היא בסקירת מעגל החיים השלם של האישה המקראית, מחקר המאיר גם את התקופות המוכרות פחות בחיי, לפני ואחרי גיל הפוריות.