סיפור משפחתי

חג הפסח מתחיל כארבע מאות שנים לפני יציאת מצרים בסיפור משפחתי, תוצאה של יחסים עכורים בתוך המשפחה, אפליית אב את בנו האחד אל מול שאר בניו ונקמת האחים. נקמתם היא כלפי אביהם שלא השכיל לפשר וליישר את ההדורים במשפחתו ובחר להתנהג כבת יענה וטמן ראשו בחול אף שידע את המצב, ככתוב: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית ל"ז). אחריות הורית דורשת מאתנו לפעול ולהיות אקטיביים במקרים כאלה. מה חשב לעצמו יעקב, שהדברים יסתדרו מאיליהם? שהקנאה והשנאה יחלפו מאליהם? רגשות עזים כאלה לא חולפים מעצמם אלא רק מחריפים, ויעקב איבד את בנו כ"שכר" על חינוכו.

גם היום יש משפחות שחוות יחסים כאלה ודי אם נזכיר את הסיפור המשפחתי בביתו של עמוס עוז שנחשפנו אליו לא מכבר.

אין בכוונתי לספר כאן את כל הסיפור, רק לציין כמה הרהורים לאירועים בתוך העלילה שתפשו את עיני ושניתן גם היום ללמוד מהם דבר לחיינו:

שינוי תודעתי

יוסף נזרק לבור האסורים פעם אחר פעם, ועבר תהליך של שינוי פנימי: בתחילה הוא מצטייר כנער מפונק, חולמני, ומתנשא כעדות חלומותיו. נער שאביו מגבה אותו בכל צעד.

אחרי שהושלך לבור פעם ועוד פעם – מגיע שלב חשבון הנפש.

והשלב הבא –הוא שלב הצניעות. הוא לבד, אין לו יותר גיבוי וכעט שם "אלוהים" נשזר בדבריו כעדות להבנה שאין הוא כל יכול.

אני משערת שאנשים שנקלעים לסיטואציות קשות ומצליחים לעבור תהליך של שינוי יכולים להזדהות עם הסיפור.

מקומו של יוסף

כעבור שנים, מתהפך הגלגל כמו שקורה בחיים. יוסף הוא כבר שר גדול במצרים ומנהל את משבר הבצורת. אחיו מגיעים לבקש את עזרתו מבלי שהם יודעים שהעומד מולם הוא אחיהם. יוסף כמובן מזהה אותם מיד אולם עדיין לא נחשף בפניהם ומזמין אותם לאכול בארמון: "וַיָּשִׂימוּ (המשרתים את האוכל) לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם, וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם..."

יוסף יושב לארוחה לבד, הוא איש בודד. כך הוא חי את חייו, אחרי שאחיו – דמו ובשרו - התנהגו אליו כמו שהתנהגו הוא למד לא לסמוך על אנשים. הוא לא שייך לאף אחת מבין הקבוצות, לא למצרים איתם הוא חי ובוודאי לא למשפחתו. החיים לימדו אותו לחיות כסוליסט, לא להתערבב, ולעשות את תפקידו לבד. עם כל הכבוד לפתגם "אין משיחין בשעת הסעודה" הרי שאצל רובנו/כולנו הארוחות הן זמן השיחות והפטפוטים, ולכן התמונה שבה יושב יוסף לבד ואוכל היא עצובה ביותר.

מפגש הסליחה

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי האֱלֹהִים'".

יוסף לא יכול לשנות את הפרטים הטרגיים, אבל הוא יכול להחליט איך להסתכל עליהם. במקום להתלונן על מה שאחיו עשו לו, הוא בוחר לחפש את הברכה בתוך הקללה. אנו לומדים ממנו שלמרות מצבנו האובייקטיבי בחיים, יש לנו בחירה חופשית גדולה, לקבוע איך לספר לעצמנו את סיפור חיינו. הרב פרופ' יונתן זקס כתב על כך: "איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד". אנחנו קוראים לזה היום "להפוך את הלימון ללימונדה".

חג שמח