Search
  • Avivit Shveki

מה עושה גבר זר בביתה של אלמנה עם ילד?

כמו בכל שנה, יום האישה הבינלאומי החל ב 8.3, גורם לי לחפש עוד סיפור נשי מהמקרא.

והפעם סיפור על אישה קטנה גדולה. מופיע במלכים א יז.

הגבר אינו אחר מאשר אליהו הנביא שלגביו יש לי תהייה גדולה: לא ברור לי כיצד הפך עם השנים הנביא חסר הפשרות, הקנאי, האכזר, ההורג ללא רחם בנביאי הבעל לאותו סבא חביב, איש טוב ומיטיב שאנו מחכים לו בכל ליל סדר. (אבל זה לפעם אחרת).

סיפור הרקע: אליהו בורח מהמלך אחאב לאחר שעצר את מטר השמיים וגרם לבצורת קשה ביותר שהובילה לרעב כבד ברחבי הארץ. הפעם שם הנביא פעמיו לצידון הרחוקה אל ביתה של אישה חד הורית - אלמנה ענייה המטופלת בילד ששרותיי הרווחה (אם היו) לא סייעו לה.

החוק בחברה הקדומה בישראל ובמזרח הקדום בכלל דאג לכאורה לאלמנות. הן היוו שכבה פגיעה מאוד בחברה, ועלולות היו להיות נתונות לחסדיהם של קרובי משפחה אנוכיים. אמנם בישראל הקדומה היו האלמנות ביחד עם היתום והגר מוגנות ע"י חוקים סוציאליים אבל ברגע האמת לא תמיד חוקים אלה יושמו. די אם ניזכר במגילת רות כדי להיווכח ששתי אלמנות שיש להן נותני חסות בבית לחם, לא עוזרים להן כשהן חוזרות הביתה. ורק תרגיל של רות מקדם את הדברים.

רוצה לומר שהאלמנה היא אישה ללא הגנה שניתן לעשות בה כרצון הגברים.

המפגש הראשון בין השניים מאיר בצורה חדה וברורה את ההבדל בין גבר לאישה ועוד אלמנה בתקופת המקרא. בעוד היא, שאגב המקרא לא מזכה אותה בשם (סוגיה בעייתית אחרת), "מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים" כדי להתקין ארוחה עלובה לה ולבנה, מבקש ממנה הנביא מים. לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שאם הייתה לה ברירה הייתה מסרבת, שכן אלו טיפות המים האחרונות שנותרו בכדה, אבל מצבה החברתי לא מאפשר לה זאת. אם לרגע אני מדמה עצמי במקומה של אישה זו הרי הפחד מפני גברים בכלל וגברים זרים בפרט מכריע אותה ועל אף שאין בכדה מים לרוב היא נעתרת לזר הצמא.

בעוד היא מוזגת את המים אל הכוס, מעז הנביא ומבקש דבר מה נוסף "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ". עד לרגע זה אנו מתרשמים מאישה שתקנית, מופנמת, מבוהלת וצייתנית, הרי באחת, מתחולל שינוי בהתנהגותה ואנחנו מגלים שהיא יכולה להיות גם תוקפנית, אסרטיבית ויודעת להביע עצמה. מתוך המצוקה היא פותחת בנאום סירוב נרגש, נאום שלכמותו בוודאי לא ציפה אליהו – נאום שלא היינו מצפים מאלמנה מבוהלת ומפוחדת: "אִם יֶשׁ לִי מָעוג כִּי אִם מְלא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ."


תיאור העליבות וחרפת הרעב בה חיה האלמנה שצריכה לחשב כל טיפת מים וכל גרגר לחם ממחיש בצורה כואבת ונוקבת את מצב האלמנות במרחב הארץ ישראלי הקדום.


האלמנה אינה יודעת מי הוא זה העומד לפניה, ואינה מעלה על דעתה כי הוא האיש האחראי לסבלה ולמחסורה האיום. אולם אליהו, המודע לאחריותו, שומע בנאום זה כתב קטרוג חריף כנגדו ואינו מתגונן (נראה לי שהיא היחידה הגורמת לו להשתתק). הוא מבין את המסר, ואמנם עדיין לא פותר את בעיית הבצורת (עקשן וקנאי כבר אמרנו?), הרי הוא מחולל נס בביתה של האלמנה "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת יְהֹוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כבאורח פלא בכל פעם שתיגש האלמנה אל כד הקמח, יהיה בו קמח להתקין אוכל, וצפחת המים תתמלא מאליה. אכן רווחה כלכלית מבית מדרשו של אליהו.

נעמי שמר כתבה בשנות השמונים שיר יפהפה בשם "כד הקמח" המתאר את הסיטואציה הזאת: ניתן לשמוע בלינק הבא

https://www.youtube.com/watch?v=mtk9aEdCyG8&ab_channel=GuyAlon


בעבר הסבירה נעמי שמר את השיר:

שיר המשפט מובא במשמעות מורחבת יותר, בה מדובר על ימים קשים מכל הבחינות ולא רק מבחינה כלכלית וחקלאית. דווקא הביטוי: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", מעביר מסר חיובי, כמו: 'יהיה בסדר' למי שיש לו קשיים.

אנו חיים בעולם בו אחוז גבוה מאוד של אנשים ואזרחים החיים מתחת לקו העוני ונחשבים "עניים". לחלק מהם מציאות החיים מזכירה את מציאות החיים של האלמנה ובנה המתוארים בפרק ובשיר. מציאות בה חיסרון וקשיי הפרנסה עלולים להביא למצב של רעב לפת לחם... לאור זאת אפשר להבין את המשמעות של השיר והפרק גם לימינו אנו- שתמיד קיימים בעולם אנשים מסכנים החיים בתחושת סכנת קיום מידית.

ואני מוסיפה: בעיקר בעידן הקורונה.

אליהו שוהה בביתה של האלמנה ובנה במשך כל אותה שנה.

ואני תוהה מה עושה גבר זר בביתה של אלמנה? איפה הסביבה? האם מרכלים עליה, מורים עליה באצבע, עושים לה "שיימינג"? לשאלות אלו אין פתרון אבל תנו לי לנחש שהסביבה לא רואה זאת בעין יפה, אבל המצב נכפה על האלמנה ואין לה יכולת להתנגד. אישה ללא קרובים התומכים בה נתונה לחסדי הגברים.


אולם הסיפור עד כאן הוא רק קדימון לאסון הגדול שיפול על ראשה של האלמנה לאחר שנה שבה שוהה אליהו בביתה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה": יח וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי:

ניתן לשים לב שרוב הזמן אותה אלמנה שותקת. קולה נשמע ובתוקפנות רבה רק כשיש סכנה לבנה. נראה כי בהארה פנימית חשה אשה זו כי עצמת אישיותו של אליהו, צופנת בחובה פורענות לסובבים אותו. אין היא מציינת, ואפשר גם שאינה יודעת, מהו 'עוונה' שבגללו מת בנה. אולם היא מרגישה כי מותו קשור בדרך כלשהי באישיותו המכונסת בתוך עצמה של איש האלוהים הזר והמוזר שבביתה.


מסתבר שאין האלמנה יודעת מיהו איש זה שמתארח בביתה, ומה מידת אחריותו לרעב, שממנו סובלים היא ובנה וכל אנשי עירה. אולם מבלי לדעת, צדקה בדבריה: אכן אליהו הוא הסיבה למות בנה. שבועתו על הפסקת הגשם מן הארץ, היא שהביאה, במישרין או בעקיפין, לרעב ולמוות.הארה הפנימית שלה לא רחוקה מן האמת. כיוון שכך, מהווה נאום האשה נאום קטרוג כלפי אליהו. וגם הסוף הטוב, "רְאִי חַי בְּנֵךְ" – אינו יכול לטשטש את תחושת העוול והעלבון שמותיר סיפור זה.


העולם שלנו שונה מהעולם המקראי: התפאורה שונה, הטכנולוגיה התקדמה, אבל התנהגות בני האדם נותרה כשהייתה. ועכשיו השאלה, מה אנחנו עושים היום למען נשים הזקוקות לעזרה מכל סוג שהיא?


ובכל זאת יום אישה שמח


73 views0 comments